הפגיעה לא נעצרת באלה שנאלצו לעזוב את העבודה; גם הנשים שממשיכות לעבוד מגיעות למשרד שחוקות, נדרשות להצדיק את עצמן מול מנהלים וקולגות, ומרגישות שהקריירה שלהן נעצרה. בהשוואה לסקר הקודם, התמונה ברורה: לא מדובר במשבר זמני שחולף עם סוף הסבב, אלא בשחיקה שקטה ומצטברת של הזהות המקצועית, של ההכנסה ושל האמונה ביכולת לחזור ולהשתלב.

שירות מילואים ממושך לא נשאר בחזית, הוא נכנס הביתה ופוגע בכל אחד מבני/ות המשפחה. אשת המילואימניק נושאת לבדה את הבית, ומשלמת על כך בחרדה, במצוקה ובשחיקה שמעמיקות ככל שהסבבים מתארכים. גם הזוגיות נשחקת: המרחק, המתח והחזרה הביתה מייצרים ריחוק, חיכוכים ולעיתים מחשבות על פרידה. והילדים משלמים גם הם מחיר כבד - בפחדים, קשיי שינה והתפרצויות, גם כשההורה רחוק וגם כשהוא כבר חוזר. רבות מהנשים יודעות שהן ומשפחתן זקוקות לעזרה, אבל לא מגיעות אליה.

התשובות לסקר הצרכים שנערך בזמן מלחמה, מציירות תמונה של הישרדות יומיומית: הכנסה שנפגעת והוצאות שגדלות, בית שצריך לנהל לבד, ומחסור במסגרות לילדים שמקשה להמשיך לעבוד. לצד הצרכים המעשיים עולה גם צורך עמוק בתמיכה רגשית וזוגית, שמתחזק דווקא כשבן הזוג חוזר הביתה. נשות המילואימניקים לא מבקשות עוד יוזמה נקודתית או מחווה של רגע, הן דורשות פתרון מערכתי ויציב מהמדינה ומהרשויות, ולא עוד פלסטר על פצע שהולך ומעמיק.

אחרי יותר משנתיים של גיוס חוזר וממושך, הדוח חושף את המחיר המצטבר בפרנסה, בבריאות, בזוגיות ובחיי הילדים. כשהמילואים הופכים מחירום לשגרה והשחיקה מעמיקה, נדרשת הכרה בצרכים הייחודיים של משפחות המילואים ובניית תשתית לאומית קבועה שתאפשר להן לחיות לצד המילואים, ולא רק לשרוד אותם.